חסידות על מלכים א יד:כא

אל תצר את מואב (דברים ב ט). עיין בסוף ספר המצות של הרמב"ם מה שהשיג הרמב"ן על הרמב"ם, במה שלא מנה אל תצר את מואב במנין המצות, באמרו בשורש השלישי הנ"ל שהן מצות שעה. והשיג עליו הרמב"ן מבראשית רבה סוף פרשת ויצא ([פע"ד] סי' ט"ו) ומתנחומא (דברים סי' ג') הובאו לקמן, שלא אמרו הסנהדרין ואדונינו דוד ליואב שהם רק מצות שעה, עד כאן השגתו. ולי נראה ליישב דברי רבינו הרמב"ם, ואדרבה מהמדרש הנ"ל מוכרח כדברי הרמב"ם, ומקודם אביא ראיה ברורה להרמב"ם שהיא רק מצות שעה, דהא בלא השגה הנ"ל גם כן יש להבין דמנא ליה להרמב"ם. לכך נ"ל דיצא לו מזה ממה שדרשו רז"ל בב"ק (דף ל"ח.) אל תצר את מואב, וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות כו', עיין שם. והנה קושיא זו לא יתכן רק אם נימא דהמצוה לא היה רק למשה, מקשה שפיר דהלא כל עניניו על פי ד' היה, ובכל עת דבר ד' עמו. אבל אם נימא דהמצוה הוא לדורות, אין כאן התחלת קושיא, דשפיר אצטריך וכי כל מלך ישראל לא היה לו שום מלחמה בלא לבא אליו דבר ד' תחלה. אלא ודאי מדהקשה הש"ס הכי, שמע מינה דמקובל ביד חכמי ישראל דהמצוה לא נאמרה רק לשעה, וזה ברור לדעתי. והשתא מיושב גם כן השגת הרמב"ן, דהא התוספת בב"ק (דף ל"ח (ע"א, ד"ה נשא) הקשו דהא מגמרא הנ"ל משמע דעיקר הציווי היה על אחר שנאמר צרור את המדינים (במדבר כה יז), והוא היה אחר מעשה דבלעם, הלא מהמדרש הנ"ל מבואר דאחר ששכרו לבלעם כבר הותר לצור את מואב. ותירצו דדחיה בעלמא היה למואבים מפני חילול השם. עד כאן דבריהם. והנה מזה גם כן ראיה חזקה להרמב"ם, דאם לא כן קשה איך הותר לזנבן, ואם אויביו דחה בקש מה יעשה ביום שידובר בנו, דהלא מהגמרא הנ"ל מבואר דעיקר הציווי היה על אחר שנאמר צרור את המדינים דהוא היה אחר מעשה בלעם, (ומ"ש התוספת דקרא דשופטים (ג יב-יד) דלחצם עגלון מלך מואב היה לו להביא, הוא תמוה כיון דכבר גילה הש"י דאף דפרצו הגדר בעובדא דבלעם, מכל מקום לא הותר, אם כן אף מה שלחצם עגלון מלך מואב לא מעלה ולא מוריד), אלא ודאי אמת דהקבלה היה דהוא רק לשעה, רק שהם לא יקבלו הקבלה ואיכא חילול השם, ודע מה שתשוב וכו' (אבות פ"ב מי"ד), לכך לשיטתם דהוא מצוה לדורות, אם כן לא מוכח דהמצוה היה על אחר שנאמר צרור את המדינים, דהא לפי זה לא קשיא וכו' מה עלה על דעתו של משה כו' כמ"ש, ואם כן לשיטתם שפיר השיבו הם פרצו את הגדר תחלה, ואם כן מיושב השגת הרמב"ן, ואדרבה מהמדרש הנ"ל מוכח כדברי הרמב"ם, ודוק היטיב כי נכון הוא בס"ד. והנה לדברי התוספת צריך לומר דדוד היה רוצה בזה הסכמת סנהדרין שדי בזה לסלק החילול השם, דהא דוד בעצמו ידע מזה דהא אמר לא באתי ללמוד אלא ללמד, ודו"ק. והנה ראיתי בספר מקום שמואל שו"ת סימן ל"ח שכתב דהוא רק מצות שעה עד שיולדו הפרידות, ובימי דוד כבר נולדו, עד כאן דבריו. ואת כל אלה ישא הרוח, דהלא לא נאמר בתורה תנאי, ומשום טעם מצוה שאינו מפורש לא ישתנה הדין. ועוד הרי נעמה העמונית לא באה רק בימי שלמה והיא אמו של רחבעם (מלכים א' יד כא), ודו"ק, ומה שכתבתי הוא נכון.

ותבא הבכירה ותשכב את אביה וגו' (בראשית יט לג), ובצעירה כתיב (בראשית יט לה) עמו, לפי שלא פתחה בזנות חוסך עליה הכתוב ולא פירש גנותה, עד כאן דברי רש"י (ד"ה ותשכב), וכן הוא במדרש (במ"ר פ"כ כ"ג). והנה זקני מהרש"א ז"ל שדא ביה נרגא בפרק שור שנגח ד' וה' (ב"ק דף ל"ח ע"ב) דבסוגיא שם מבואר דאדרבה הבכירה נטלה שכר גדול על זה שהקדימה שכיבתה, שקדמה ארבע דורות לישראל, עיין שם שהניח בקושיא. ובאמת ראשי היחוס דוד ושלמה שכל המלכות נקרא מלכות בית דוד, היה רק ממואב, רק רחבעם נפיק גם מעמון (מלכים א' יד כא), ואין זה דבר קטן. ועוד קשה על דברי רש"י דאיך נימא דהבכירה שפתחה בזנות וכו', הא לאו לזנות יחשב, דהלא אמרינן עלייהו (במסכת נזיר דף כ"ג.) צדיקים ילכו בם (הושע יד י), וכן הוא דעת רבי חייא בר אבא שם דלאו לזנות מחשב, וכן הוא דעת רש"י שם (ד"ה) כמ"ש בספר מקום שמואל שם בנזיר, עיין שם. (ב), יש לדקדק במאמר הבכירה הן וגומר (בראשית יט לד), דמסיימת ונחיה מאבינו זרע, דהוא שפת יתר דכבר אמרה כן במאמר הראשון. (ג), מה דקאמרה ונחיה מאבינו זרע, היה לה לומר ותחיה, ולמה כללה עצמה הלא כבר עשתה את שלה, והוא דקדוק עצום לענ"ד. (ד), ותהרן שתי בנות לוט מאביהן (בראשית יט לו), האי מאביהן הוא שפת יתר. (ה), למה הבכירה קראה מואב והצעירה בן עמי, ואף שאמרו רז"ל (תנחומא בלק סי' י"ז) זו צנועה היתה וזו לא צנועה, מכל מקום דברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. ולענ"ד נראה ללמד זכות עליה דלא היה בזה שום נפתל ועיקש רק הכל לשם שמים, כמ"ש רז"ל וכמפורש בפסוק (בראשית יט לא) במאמרם ואיש אין בארץ וגו', ועל כן נשתל מהם מלכות בית דוד, והוא דכונתן היה רק לקיים זרע ולא רצו לשמש עם אביהן באיסור, רק מה שהוא הכרח לקיים מין האדם, ועל כן שלטו בעצמן שיתעברו תיכף מביאה ראשונה ולא יצטרכו לשמש יותר, והא דלא הסתפקו בשימוש חדא מנייהו, היינו משום דאף אם תלד הן זכר או נקבה, לא יהיה לו בן זוג לולד אשר יולד ואיך יבנה העולם, לכך צריכין לשמש שניהם ואם תלד זו זכר וזו נקבה, יזדווגו ויבנה העולם, וזה ברור. והנה כדי שיהיה כן ולא יולידו שתיהן זכרים או שתיהן נקבות ולא יועילו כלום, בקשו תחבולות על פי שאמרו רז"ל (ברכות ס' ע"א) האשה מזרעה תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה יולדת נקבה, ודרשו כן מפסוק (ויקרא יב ב) אשה כי תזריע וגו', והטעם כתבו דאחרון גובר. והנה ודאי כל אשה רצונה יותר בבן מבבת, על כן הבכירה דהיא הראשונה, לקחה לעצמה חלק הזכר, ועוררה תאותה להוציא תיכף קודם אביה, וחשבה שהיא תלד בן. אחר כך חשבה שאם גם אחותה תעשה כן, לא יועילו כלום כי יהיו שני זכרים, על כן אמרה לאחותה שהיא כבר עשתה כן, על כן תעשה היא ההיפך שתראה לאמץ את עצמה שיזריע אביה תחלה ותלד נקבה, ויהיה זכר ונקבה ויבנה העולם. ונקדים דעם משמש תמיד על השני הנפעל אל הראשון, ועל כן דרשו (בב"מ דף ס"ב.) וחי אחיך עמך (ויקרא כה לז), חייך קודמין לחיי חבירך, וכמו שמפרשין בפסוק (בראשית ל ח) נפתולי אלקים נפתלתי וגו'. אבל את יתפרש גם בענין אחר, כמו ויזכור אלקים את אברהם (בראשית יט כט), שאינו לשון עם. והנה אף אם הטבע כך היא שהאיש מזריע תחלה יולדת נקבה כמו שאמרו רז"ל, מכל מקום לפעמים מחייב חכמתו ית"ש לשנות הטבע, הכי נמי כאן דהשי"ת ידע האמת שלא נחרב העולם, וגם רצה להוציא מכאן שני ראשי האומות כמו שפירש רש"י (ד"ה ותשקין) שנעשה נס שנזדמן יין במערה, על כן שינה הטבע בהשניה שיצא ממנה אומה שלימה וילדה גם כן בן, אבל הראשונה ילדה בטבע בן, כי זרעו של אב גבר שבא באחרונה. ועל פי זה יתפרש על נכון, אמר בבכירה ותשכב את אביה, דהיינו שכיבתה שכבת זרעה קדמה, ואחר כך אמרה להצעירה להזהירה שתעשה ההיפך ואמרה הן שכבתי אמש את אבי דייקא כנ"ל, אם כן בואי שכבי עמו, עמו דייקא שיהיה שכבת זרעו קודם, ועל ידי כן ונחיה שנינו מאבינו זרע, כי אני אלד זכר ואת נקבה, אבל זולת זה שנינו לא נועיל לחיות זרע על פני הארץ כי יהיו שני זכרים. ועל זה אמר הפסוק כי לא כן היה, רק ותהרן שתי בנות לוט מאביהן דייקא (בראשית יט לז), ובשניהם גבר כח האב ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב, כי הוא בטבע זכר שגבר כח האב, והצעירה גם היא ילדה (בראשית יט לח), שהשי"ת שינה הטבע כדי שיצא ממנה אומה שלימה, והיא הבינה זאת לכך קראתו בן עמי, ר"ל שהוא בן משום עמי, ר"ל אומתי דהיינו האומה שיצא ממני, ואמר הכתוב דכן הוא, הוא אבי בני עמון עד היום כנ"ל, והוא פירוש נפלא ואמת בס"ד.